“ללא שם”

בעברית ניתן לתרגם את המושג “ללא כותרת” ל – “ללא שם”. כך אני מעדיפה לכנות את רביעיית התצלומים שלפניכם. הכותרת “ללא שם” מהדהדת שורה משירה של זלדה, המשוררת הישראלית שהלכה לעולמה, לאמור: “לכל אדם יש שם”. שורת שיר זו נוכסה על ידי מנציחי השואה ככותרתו של פרוייקט מונומנטלי שנועד להעניק לכל אחד מקורבנות מכונת הרצח הנאצית זהות פרטית.

אלא שכאן, בסדרת תצלומים המקפיאים ארבעה רגעים מזוהים שמאזכרים את גרמניה יש מן הסכימטיזציה. כל אחד מהדימויים המופיעים כאן נהנה מקונקרטיות; לכל אחד מהדימויים יש אחיזה במציאות. עם זאת, כל אחד מהדימויים עובר סוג של הפשטה (גם הכותרת מסייעת בכך) עד שהוא הופך למעין סמל. כלומר, ארבעת הדימויים התמימים שלפניכם אינם יכולים להנות מקריאה תמימה וזאת בשל ההקשר. כל תצלום של עץ ביער מציע למתבונן טווח רחב של פרשנות ואסוציאציות ספרותיות, פסיכואנליטיות, אקולוגיות או סתם רומנטיות. לא כאן.

כלומר, לא העץ הזה. התודעה המפוכחת של המתבונן אינה יכולה לנתק את העץ מזירת היער הגרמני כמקום שלעולם לא יהא עוד נייטרלי, פסטורלי, רומנטי  או נשגב. כל עץ ביער גרמניה ניצב דומם כעד למראות חשוכים. ההקשר בו מוצגת הסדרה הנוכחית מאציל על העץ המסויים הזה משמעויות שייתכן ולא היו עולות בדעתנו לולא ההקשר של התערוכה. והנה העץ היפה הזה, העטור אזוב ועצבת נדמה כעץ גידם, משובש. משהו במסלול צמיחתו עבר איזו הסטה והוליד זיזים ופצעים. גם הצלב, סמל הקורבן וסמלה של הנצרות, צמח לו כחלק בלתי נפרד מן העץ. והנה צלב-העץ, הנושא צורת גוף של אדם עם זרועות פרושות, מבקש להטות מעט את זרועותיו לכדי מחוות חיבוק מכמיר… העץ אם כך הופך כאן לאייקון של צליבה ורחמים גם יחד. זהו עץ נוצרי דתי.

תצלום שני בסדרה מנציח מראה מבעד לחלון בברלין. כל הדימוי מקרין הגיינה של תרבות, אסתטיקה ואמונה דתית. הדימוי מאורגן בקומפוזיציה הרמונית וכולו אומר מבט מודרניסטי זחוח מבעד לגריד חלונות אל עבר ארכיטקטוני מפואר שנועד לעורר התפעלות מהגניוס האנושי. שוב לא ניתן לחוות את מחוו۠ת התרבות הגרמניות ללא רפלקסיות על יופי שהיה עד לברבריות. יופי נגוע שלעולם יתקשר בתודעת המתבונן עם שחיטה, שחיתות והשחטה.

בתמונה שלישית בסדרה אנו מוזמנים לחזות בפרט מתוך אידיליה כפרית נטולת זמן. פר דשן רועה באחו. זנבו מעיד על תנועת מטוטלת מדיטאטיבית, מצד לצד, מצד לצד. רק גבנון משונה מתגבה בין העורף והגב. ובכל זאת, הפר מפנה אלינו את אחוריו האדישים. ושוב, החיבור או ההכלאה בין המלה אדישות לאדמת גרמניה יכולים להזכיר לנו רק חטא ואולי גם מאפשרים לנו לשמוע את בת קולו של אלוהים הרועמת בגן עדן: “אדם, אייכה?”.

בתמונה רביעית מופיע האדם שאחרי. אדם בן זמננו היושב בתוך קרון רכבת. אדם מרכין ראש. אשמה? מועקה? היזכרות? ואולי רק הסטת מבט מתכחשת ושקיעה בתוך העצמי…

כאמור, “ללא שם”.

נעמי אביב,

2006