פתחים של אור

ספינה בודדה שטה לה אל האופק כשממעל בוקעות להן קרני אור מבעד למעבה העננים – זו הנה אחת מיצירות הצילום המאפיינות את נרטיב העבודה של אורלי אביב. מרחבים של ים, מרחבי שמים, אורות מתחלפים ואווירה מיסטית ומעל הכל דרמה עלומה המשאירה חידה בלבו של הצופה.

אורלי אביב מצלמת במצלמה דיגיטלית מקטעי נוף אותם היא מעבדת ומתרגמת לשפת ההבעה הייחודית לה. ההתמודדות המתמדת בין הקבוע לנייד, בין הקרוב למרוחק, בין הנראה לנסתר, בין המודע לבין המדומיין – היא היוצרת את המתח הטעון בתצלומים.
כמו בעיבודים המגוונים של יצירות הדפסי הפופ נוסח האמן והמעצב אנדי וורהול, כל תצלום זוכה לעיבוד צבעוני משלו, המקנה לו ממדים טיפוסיים וייחודיים רק לו.

הפתח המופיע במרכז העבודה הופך להיות סממן ההיכר האופייני ליצירתה של אביב, צלמת המשוטטת על פני הגלובוס ומנציחה אפיזודות יומיומיות ההופכות אצלה לסמלים של התייחסות. לכל צילום יש מסר ישיר ומסר עקיף. צמד סלעים השסוע במרכזו מדומה לאיבר גוף פנימי, חסידה הניצבת על מצוף בלב אגם הופכת לאלמנט של מקום ארעי ולא בטוח, כסא הפוך הנטוע על צדו יבטא מצב חסר איזון, מצב בלתי אפשרי. הפיתוח הכל כך אישי של העבודה, האור הפנימי הנאבק באור החיצוני מקנה לה את השפה האישית שלה.

מעניינת במיוחד הנה הסדרה שצולמה בחוף הים והיוצרת מבט אל האופק העלום דרך מתקני עמודי העץ התעשייתיים הקבועים במקום. חום היום, החול, המים, השמיים האווריריים ומולם עקבות האדם החרושות על שבילי האדמה, כל אלה יוצרים מפגש מעניין בין ארבעת האלמנטים המרכיבים את עולמנו הרוחני עם הנוכחות הגשמית והמעשית של בן האנוש.

אצל אורלי אביב יש רמיזה לטיפול ג’נדריסטי באמצעות מקטעי טבע דמויי איברים נשיים וגבריים. משולש אוורירי הנוצר מגזעים של עץ מסמל נשיות, צמח בלוטי או קוץ בשרני המתנשאים אל על יוכלו להידמות לאיבר גברי המתריס אל על, אלה מוגדרים אצל האמנית כסדרה של “פנטזיות”, על פי הגדרתה. הצופה מוזמן להפליג עמה אל עולם חוויותיה.

צילומיה הנם אוניברסליים בדרך כלל, יכולים להתמזג ולהשתייך כמעט לכל תרבות בכל מקום. יוצאת דופן הנה הסדרה האישית, העוסקת בעברה המשפחתי,סדרה שצולמה בבית הכלא ההיסטורי בירושלים. סדרה זו מפותחת בגווני חום ויוצרת תחושה של ריקנות, של אפוקליפטיקה מרתיעה, סדרה הנעה בין ההזיה לסיוט.
לצופים באלבום עבודותיה של אורלי אביב נכונה חוויה מורכבת של הטלטלות בין מצבורי חוויותיה, ומובטח לכל אחד מהם התרשמות שונה ואחרת המושתתת על המבנה האישי שלו.

דורון פולק
מוזיאון האמנים
2006